מדורים > צבא > אז מה זה צבא בכלל?

מגיל צעיר מאוד, פחדתי להתגייס לצבא. ברוב שנות חיי בכל כלי התקשורת, ההתעסקות העיקרית הייתה בצבא – ולא, לא בלהקה צבאית, מודיעין, דוברות צה"ל או שאר תפקידים לא קרביים. בתור ילד אני זוכר את אבא שלי במדי צבא הולך לתקופות במילואים. אמא שלי לא אהבה את זה והוא היה חוזר עם הרבה סיפורים וחוויות. פעם אחת הוא אפילו חזר עם ג'יפ צבאי הכולל מעמדים לרובים ושאר כלים שנחקקו אצלי היטב בזיכרון.

בתור ילד ישראלי טיפוסי, זכורים לי הרבה אזכורים על מלחמות ועל הצבא; סיפורים על מלחמות קודמות, ממ"דים, תשדירי חדשות עם חיילים יורים או פצועים, טקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ואלמנטים שבאופן כללי, לא ממש עוררו בי ציפייה לגיוס, בלשון המעטה.

במשך השנים עברתי לא מעט חוויות לא נעימות בביה"ס היסודי על רקע המראה הכללי שלי. השנים עברו וכתוצאה מאירועים וחוויות שעברתי במהלך חיי הקצרים נבנתה הגישה שלי כלפי "העולם החיצוני". התגבשתי כאדם מאוד הומני, שוחר שלום, נגד גזענות והומופוביה (מסיבות ברורות), פתוח לשמוע כל דעה ומאוד סובלני כלפי הזולת –  באופן די פרדוקסלי. הייתם מצפים שאחרי כל ההצקות, הייתי נהיה אדם ממורמר שלא רוצה שום קשר עם החברה.

אין כוונה להקריב את חיי – וגם לא להקליד

מאפיין מאוד בולט באישיות שלי הוא הסלידה מאלימות ומאלימות על רקע דת, גזע או מין בפרט (לא שזה משנה, כל סוג אלימות מעוררת בי סלידה). אני יודע מה אתם חושבים: הוא התחיל את הטור על צבא ועבר לגזענות ואלימות, הוא בטח מדבר על ערבים. לא אגיד שלא חשבתי לכתוב על זה, כן אגיד שזה לא כל-כך מעניין אותי. אני נמנע מלהביע דעה פוליטית בפומבי כדי לחסוך ויכוחים מיותרים.

כשמחברים את הגישה המאוד מתיפייפת שלי (כביכול!) עם עניין הצבא, יש סתירה מסוימת. פחדתי להתגייס לצבא, בעיקר מפני שחשבתי שהצבא הוא קרבי ורק קרבי. היום אני יודע שהפן הקרבי בצבא הוא רק פן אחד מני רבים, ואני חייב לציין שזה לא מעודד אותי. אין בי יותר מדי פטריוטיות או ציונות, אני אוהב את ישראל – אבל אין לי כוונה להקריב את חיי למען המולדת. ולהקליד מסמכים במחשב? גם זה לא נראה לי להיט. אז מה עושים? מה זה צבא בכלל?

לקראת סוף שנת הלימודים של כיתה י"א זומנתי לצו ראשון בלשכת הגיוס בבאר שבע. חטפתי הלם קרב. "מה?! צבא?!", זה מה שהיה לי בראש. בלבול ובעיקר פחד לקראת מה שהולך להיות שם, לחץ ענק והרגשות מעורבים. התחושה הבולטת: האסון קרב.

צו ראשון והלם תרבותי

הגעתי לצו הראשון, עברתי שעות על גבי שעות של שעמום, פרופיל 72 ("תומך לחימה", מה אני חש) ושיחה מעניינת עם אחת החיילות בראיון האישי. מעבר לזה שהבאר-שבעים חטפו הלם תרבותי מאיך שאני מתלבש ומכמות העגילים שיש לי חזרתי די רגוע. נתנו לי תחושה של "אתה פה רק כי כולם פה ואתה חלק מכולם, אתה מתגייס עוד 8 שנים" (תחושה, אני מזכיר).

עוד ועוד אנשים נעלמו להם ליום גיבוש פה, ראיון אישי שם, ימי מא"ה ושלל מבחנים ארוכים ומייגעים. רק אני נשארתי חסר ידיעה על עתידי, שום סימן מהצבא, כאילו ויתרו עליי.

הזמן עבר וכשחזרתי מפולין קיבלתי בדואר "מידעון בנים" מהצבא. עיינתי, התעניינתי ואפילו מצאתי כמה דברים נחמדים. דוברות צה"ל, עיתונאות צה"ל ושאר תפקידי תקשורת והווי. הכי הרגיעה אותי העובדה שאני לא צריך ללכת ליום המא"ה (כאמור, תומך לחימה, משמע פרופיל חצי-קרבי, משמע לא מצריך יום המא"ה.

פרוטקציות מישהו?

נכון לעכשיו אני די תלוי באוויר, עדיין מבולבל וללא גרגיר של מושג מה אני הולך לעשות בצבא, אם זה יהיה מעניין ומה אעבור שם. חייל לוחם אני לא אהיה (יחי האסטמה!), אבל חייל רגיל אהיה ועוד איך, וזה כן מלחיץ אותי, אפילו מאוד. ישנם לא מעט סיפורים על אנשים שנתקעו 3 שנים בתפקיד שהיה מרדים אפילו היפר-אקטיבי כמוני, וישנם לא מעט סיפורים על חיילים שנהרגו ואפילו לא היו לוחמים.

לא חסרים סיפורים מאיימים על המערכת הזאת שנקראת צה"ל. למה אף אחד לא מספר שהוא נהנה?! חוץ מאחי הגדול כמובן, חייל קרבי למופת, מצטיין. ממש גאווה ישראלית *גלגול עיניים*.

כל הזמן רצים לי בראש תסריטים ששולחים אותי לתפקידים הכי משעממים או הכי מפחידים, כהרגלי.

כרגע, למרבה ההפתעה, אין לי דעה מגובשת כלפי הדבר הזה שנקרא צבא ההגנה לישראל חששות יש אבל הסלידה מצבא, המזוהה איתי, כבר נעלמה. מי יודע, אולי אהיה כתב בעיתון "המחנה".

אגב, למישהו יש פרוטקציות?

***גם לכם יש חשש בנוגע לצבא? ב-12/12 יתקיים פאנל בנושא נטייה מינית בצה"ל בשיתוף איגי והתא הגאה בבינתחומי על שם ניר כץ ז"ל. לפרטים נוספים: http://goo.gl/ZLoIE